תחושת הריקנות איננה תופעה חדשה, היא מלווה את האנושות משחר ימיה.
לאורך הדורות ניסו בני האדם למצוא תחושת משמעות ב'אלילים' שונים: החל
מאלה שסגדו לכוחות טבע או לתאוות גסות של הנפש, דרך דתות שהתמקדו בממד
הרוחני ותבעו התנזרות מהשאר, וכלה במתמסרים לאידאולוגיות מודרניות חילוניות –
חומרנות, לאומיות או סוציאליזם.
במאה ה־21 הגיעה תחושת הריקנות לשיא חדש. את מקומן של האידאולוגיות
הגדולות תפס ייאוש פילוסופי ותרבותי, המסתייג מכל סיפור־על או ייעוד שגדול
מה'אני' הפרטי. זוהי מגמת פירוק: פירוק של המשפחה, של הרציונל והמוסר
האנושי, של הסדר החברתי. במקום שבו שכנה בעבר המשמעות, שוכן כיום ריק.
האם מגילת קהלת, הפותחת בקביעה האלמותית "הבל הבלים הכל הבל", ומתארת
את אפסותם של חיי העולם הזה, מסוגלת למלא את הריק הזה? האם מילותיו
העתיקות של שלמה המלך מסוגלות להעניק לנו מענה לריקנות המודרנית?
למלא את הריק הוא קריאה חדשה במילותיה הרלוונטיות מתמיד של מגילה
נצחית. באמצעות תיאור כן ונוקב של החולף והטפל שבעולמנו, מתגלה אופק של
יציבות, שמחה ותקווה. בביאור רהוט המחובר היטב להוויית החיים העכשווית,
מאיר הרב חגי לונדין את צדה האופטימי של מגילת קהלת, ומראה כיצד דווקא
מגילה זו, שעלולה להתפרש בקריאה ראשונה כהדהוד של ייאוש, למעשה מחברת
אותנו למשמעות הקיום, ויכולה לשמש כמצפן בחייו הסוערים של האדם כיום.
